איך מגדלים גיבורים? הנה המתכון, תרשמו

(המתכון המדויק מופיע בסוף הטור).

ילד פצפון נופל, נשרט, נעלב.
זוהי זירת הדרמה שבה מתחיל סיפורנו.
נתקרב, נעשה zoom in, נרָגע ונתבונן.

זוהי דרמה גדולה.
ברגע זה, וברגעים דומים,
נִלמד השיעור שילך אתו כל חייו,
אתו, עם ילדיו ועם נכדיו אחריהם.

זה רגע סוער, מוצף בהורמוני מלחמה,
בזיכרון של מליוני שנים של מלחמות קיום נואשות.
זה רגע שבו הורים מוצפים בהורמוני אהבה,
הישרדות, אשמה וחרדה.

לכן אנחנו נגיב עכשיו,
מייד וללא שהות,
בתגובה היחידה הראויה:   ננשום!
נכניס הרבה אוויר, ונוציא אותו לאט לאט.

נעצור את הסרט, freeze, ונמקד אותו
frame אחר frame ברגע שבו נופלת ההחלטה הגדולה:
האם אני בורח מהעלבון, מהכאב והפחד,
או שאני נשאר אתם?
זה הרגע שבו נולד פחדן או גיבור.

הורה שייבהל ינסה לעשות delete לָרגע:
"זה לא כואב", "לא קרה כלום"!
הורה מחזק, לעומת זאת,
יכיל את הבהלה של עצמו,
ובכך הוא מהווה דוגמא לחיקוי:
אפשר גם לכאוב וגם להמשיך,
אין סתירה ביניהם.

בכך הוא יוצר את התגובה האוטומטית
לאתגרים שימשיכו ויופיעו כל החיים:

האם אני מעז להביע דעת יחיד?
האם אני מעז לשקול בעצמי נתונים
שניתנו לי על ידי הורָי או מורָי?
האם אני ממשיך לרוץ
גם כשמגיע גל העייפות והדכדוך?
האם אני ממשיך לשאת את נפשי
גם אם לא רואים אותי?
כשאני לבד, חשוף, מבוקר?

נחזור ונרָגע.
ננשום, שוב ננשום, ונכניס חמצן לצד השמאלי של המוח.
אני צריך אותו כדי להבין מה קורה.
טוב שעצרנו את הסרט,
אני צריך לראות את הילדון:

כשהילדון נפצע מאמירה של חבר או גננת,
כשלא מצליח לו, כשהוא נבוך,
הגוף שלו זועק דבר אחד:
אני לא רוצה להיות פה!!!

זה המקום שבו ההתמכרות דופקת בדלת בנימוס:
תנו לי מסך, סוכר לבן או לדפוק את הראש
והכל יהיה בסדר.

זה המקום שבו נלמדת הימנעות:
לא כיף פה, שם כן כיף, אז ביי ושלום!
אני לא מסוגל לשאת את זה,
ובגדול אני לא אדם שבנוי לשאת קשיים,
אז תנו לי פורטנייט ותעזבו אותי בשקט.

ננשום, שוב ננשום, וניכנס עוד פנימה;
אני רוצה לבודד את רגע ההחלטה:
הרגע שבו מוכרע אם להסתובב אחורה ולברוח,
או להפנות את הפנים
אל המבוכה, אל הדכדוך והקושי.

זו החלטה של שניה,
שנבנית מתרגול, מדוגמה אישית,
מאֵמון של ההורים,
החלטה שיוצרת דימוי עצמי ונבנית ממנו:
"זה בסדר, אני מסוגל, יהיה בסדר,
אני נשאר וממשיך":

אני מסוגל לעמוד במה שהעולם דורש ממני.
אני מסוגל לנוע אל תוך העימות,
עימות פנימי או חיצוני.
אני מקבל את המורכבות של העולם.

אני מבין שהעולם מפחיד,
אתן לגל של הפחד לעבור.
אחרי הפחד יבוא הכעס, וזה טוב:
זו תנועה קדימה, אקטיבית.
אחרי הכעס ארגע;
סיכוי טוב שיבוא עצב.

אחרי גל אנרגיה יש רפיון,
אחרי היאנג בא היִין,
וכך צריך להיות, זו הבריאות.
אחריו תבוא השלמה, ואז אתגר חדש:
פחד וכעס ועצב והשלמה, וחוזר חלילה,
ספירלה של צמיחה,
בתנאי שלא אברח באמצע,
אלא אשאר, אנשום ואמשיך.

בתנאי שלא אבהל מהעצב,
בתנאי שלא אפחד להכשל,
בתנאי שלא אמנע מאינטימיות,
בתנאי שאתרגל להסתכל בעיניים.

אז איך אני מלמד ילדים
לשאת קושי, לנשום ולעלות להתקפה?
הטריק הוא ככה, תרשמו:

כשקורה משהו מפחיד, מטריד או מציק
אני זוכר להגיב מייד ובדחיפות:
לנשום, לחייך, לשבת, לעשות קפה ולהקשיב.

ועכשיו, לפי הסדר הזה:

• אני מסתכל לילד בעיניים,
  יורד לגובה שלו.
• לוקח עוד דקה להרגיע את עצמי,
  מחייך אליו.
• עוזר לו להרגיש את מה שהוא מרגיש,
  לנסח את מה שהוא מרגיש
  (כמובן בהתאם לגילו):

בגיל קטן מדברים מעט.
מתייחסים לכאב הפיסי, לבעיה הקונקרטית,
אבל העיקר הוא הכרה בקושי הנפשי.

עם ילדים קצת יותר גדולים מדברים מעט.
מחבקים, ובעיקר שואלים:
מה קרה, מה הרגשת?
מה בעיקר מפריע לך?
רק להקשיב, בלי עצות.

מאד חשוב לא לחפור:
זכרו שהמוח השמאלי עדיין מתחבא מאחורה,
הוא מפחד,
וצריך לעזור לו לחזור.
אפשר להזמין אותו על ידי דיבור ("מה אתה חושב?"),
ע"י הרגעה, שלא יפחד, ובעשייה!
"בוא נעשה משהו חשוב, בחר זה או זה".

אם חופרים למוח השמאלי כשהוא לא נמצא
רק מייצרים עוד מצוקה.

סיכום:

• הגבורה ניתנת לאימון
• היא מתחילה בכך שאנחנו נרגעים
• היא נדרשת מאד, בימינו
• קיבלתם את המרשם.

נשיקות לילדים,

עמוס.