אני מכור, אני?

ישבתי עם נער בן 13 ודיברנו על התמכרות.
אנחנו כבר חברים ותיקים:
עזרתי לו פעם אחרי תאונה קשה,
ועכשיו עזרתי לו מול קשיים בביה"ס ובבית.
המצב הלך והשתפר,
והיינו פנויים לשיחה ידידותית על התמכרות.

השיחה לא היתה ביקורתית, וכמעט לא מתנצחת.
היה חשוב לו להסביר לי שפורטנייט זה בסדר,
ושאפשר להשתחרר ממנו,
ובכלל – שהמונח "התמכרות" לא מתאים כאן.

הגישה שנקטתי בה היא זו המכונה "שיחה סוקרטית"
שבה אני מנסה להביא אותו לתובנות שלי –
אבל לא על ידי ויכוח או הרצאה
אלא על ידי בירור התובנות שלו.

ביררתי אתו, בסבלנות ובהדרגה,
מה קורה אם עוזבים את החברים שלו לנפשם באופן חופשי לגמרי.
כשהבין את הרעיון תיאר שללא אילוץ חיצוני
הם ימשיכו עם פורטנייט עשר,
חמש עשרה ועשרים שעות ללא הפסקה.

ילד אחר שדיברתי אתו בנוכחות אבא, בכה:
לטלפון יש כוח לפרק חבורה,
כי לוואטסאפ יש כוח אדיר.
חבר שמקבל הודעה יפסיק לדבר אתך
כי הוא חייב לענות. זה לא בשליטתו.

מה זו בעצם התמכרות?
התמכרות זה מצב שבו "שימוש" יוצא מכלל שליטה.
מה זה "שימוש"?
שימוש זו התנהגות שנועדה להרגיע אותי.
כשאני נבוך, או לא שקט, או קצת אבוד,
אני שולח את היד לטלפון לראות חדשות או פייסבוק,
למקרר, לטלוויזיה, למרוט שערות;

במקרים יותר קשים פונים למין,
להימורים, לאלכוהול, לסמים, לכאב,
"קניות" זה "שימוש" פופולרי,
גם אלימות מאד מרגיעה.

התמכרות היא תרופה שאדם רושם לעצמו.
הבעיה היא שהתרופות האלה מאד יעילות, לטווח קצר.
אם אנחנו רוצים לטפל בהתמכרות –
אנחנו חייבים לזהות מה הוא הקושי
שההתמכרות נועדה לטפל בו.
על הטיפול בהתמכרות – בפעם הבאה.

אתה לא מגזים?
התמכרות לקוקאין ולפורטנייט זה אותה דבר?
אז אולי גם אני בעצם מכור?
איך מזהים התמכרות?
מה היא ההגדרה הרשמית?

הבעיה עם ההגדרות הרפואיות היא
שהן "תופשות" רק כאשר כבר מאוחר מדי.
אם נחכה להגדרה הרשמית –
כבר לא יהיה עם מי לדבר.

אז מה הם הסימנים להתמכרות?
מכור הוא מישהו שכשהוא גומר פעילות מענגת,
מין, אוכל או קריאה,
זה לא מרגיע אותו אלא הוא דורש עוד.

אם הוא לא רגוע, הגוף עצבני,
אם הוא לא מפסיק בעצמו, ספונטנית, את השימוש,
אם ילד חמוד מתחצף אל ההורים
דווקא כשמסיחים את תשומת לבו מהשימוש –
כדאי לבדוק אם זו עצבנות של מכור.

לא כיף לטפל בהתמכרות.
נערה שנמלטת לעולם הקניות נתפשת כ"ריקנית",
נער שנלכד בחדרו ע"י המחשבים – מעצבן ולא נגיש.
מי שאוכל באובססיביות מייצר תחושה לא נעימה.

ואם לא כיף לי – סיכוי לא רע שאתפוש ייאוש:
תעזוב אותי, תסתדר לבד.
אתה מעצבן אותי, תתבייש לך!
הנוער של ימינו.. לקחו לי את הסמכות..

חברות וחברים, אל תיפול רוחכם!
המצב חמור, אבל לא רציני!
התסריט הוא מפחיד רק אם לא עושים שום דבר…
(התסריט המפחיד בפוסט הקודם "מי משחק בילד שלכם?").
בפוסט הבא נדבר על גורמי סיכון,
על דרכי טיפול – וכמובן על מניעה.

2020-01-06T19:26:19+00:00
Call Now Button
WhatsApp chat