בכניסה לחצר הקליניקה שלי יש שער עם קוד.
בשבוע שעבר, כשבאתי לקליניקה, השער נפתח מעצמו.
אף על פי כן, למרבה הצחוק והתדהמה,
מצאתי את עצמי מקיש את הקוד
כדי לפתוח את הדלת שכבר היתה פתוחה.

מכירים את זה?
המציאות אומרת דבר אחד,
אבל אנחנו לא רואים או לא מאמינים,
ומגיבים למציאות האחרת שיש לנו בראש?
התודעה מול הידיעה, והתודעה מנצחת.
זה לא כוחות.

בגידול ילדים יש התנגשות מתמדת
בין מה שקורה לבין מה שדמיינתי,
בין מה שקורה לבין מה שאני מפחד,
בין בית הורַי לבין מציאות חיי.

מכירים את זה שגם הרגשות שלנו
נסוגים מול האמונות שלנו?
מה אתה מרגיש?
"בתקופה האחרונה אני עצוב".
אבל תסתכל –כרגע אתה לא עצוב…
"לא קורה שום דבר חדש" (זו מחשבה)
אבל שימי לב רגע למה שקורה לך כרגע בגוף  –
ואנחנו מגלים שבעצם הגוף בהתרגשות גדולה.
"אני תשוש" = וואווּ, עבדת קשה, כל הכבוד!
הגוף שלך נרפה ונח. שאכסה אותך?

יש גבר שאני מכיר,
שאני מרגיש שאינו נוגע במציאות;
הוא נואם לי, חוזר על הכללותיו.
אני לא מוותר: "מה אתה מרגיש עכשיו?"
שוב ושוב, ובסוף הוא פורץ בבכי,
והבכי הזה משחרר, וטוב,
כי הוא יכול לנוח.
כבר לא צריך לעבוד כל כך קשה כדי להתחמק.

מכירים את זה שהטלביזיה צודקת יותר ממני?
אני זוכר אנשים משדרות תחת גשם קסאמים
שנכנסו להלם רק כשראו את הדיווח בחדשות
וקיבלו אישור שזה באמת קרה.

כולן יותר רזות ממני. עובדה – ראו בטלביזיה.
אלפי הנשים שאני רואָה במשך השנה
הן לא הוכחה. הן לא בטלביזיה.

המציאות סביבי שלווה. בטלביזיה– היסטריה.
מסקנה: אני טועה, ההיסטריה מוצדקת.
עובדה: אמרו בטלביזיה, וחזרו ואמרו,
וחזרו ואמרו, וחזרו ואמרו..

זו, להבנתי, אחת הסיבות העיקריות
למגיפת החרדה הגדולה של 2020:
אנשים האמינו לטלביזיה יותר מאשר
למה שראו, הבינו והרגישו בעצמם.
אפילו יצרני החדשות בעצמם ראו את ההיסטריה בטלביזיה, ואיבדו את המכנסים ואת הראש.

וזה האתגר הגדול שלנו היום בחינוך:
איך יוצרים ילדים עם מיקוד שליטה פנימי?
כלומר –
איך עוזרים לילדים לבנות את התחושה הפנימית שלהם?
איך בונים אדם שסומך על החשיבה שלו גם בזמן סערה,
אדם שיודע שחייו בידיו?

מיקוד שליטה פנימי הוא המפתח להצלחה בחיים,
וכנראה גם לחברה מווּסתת יותר.
איך יוצרים אותו?
רישמו, יַשמו ותהנו:

קודם כל – חיבור לגוף
הגוף, מהרבה סיבות, יותר אמיתי מהמחשבה.
הקשבה לגוף תעשה אותנו יותר מדויקים
ותחסוך צרות, מחלות ושגיאות רבות.
לילדים קטנים – ההורים חייבים לשמש כמראה:
נשים לב יותר לשפת הגוף מאשר למלים,
ונגיב בהתאמה לעייפות, לרעב, לתסכול,
וגם למרץ, לשמחה ולסקרנות.

את הגדולים אפשר לשאול:
כמה לחץ כרגע מאפס עד עשר?
כמה תסכול? כמה שלווה?
נעלבת? איפה אתה מרגיש את זה בגוף?
ועכשיו? יותר או פחות? זה זז?

שנית – חיבור לעכשיו
כשאנשים וילדים מדברים על העולם
הם מפעילים חלקים במוח שרחוקים מהחוויה.
דיבור על עצמי, כרגע, לעומת זאת,
מחייב אותי להפנות את המצלמה פנימה, לדווח מהשטח.
זו מכונת אמת, ואימון עוצמתי לאמון בעצמי.

מה את מרגישה כרגע?
אעזור לך להישאר עם ההרגשה, לא נברח.
אני יכולה לעמוד בזה, שבי אצלי.
(אני מתנצל, גם ההורים יאלצו להיות
כנים לגבי רגשותיהם.
זה חלק מתנאי רשיון ההורות..)
גם המשפחה שלנו: איך היא מרגישה כרגע?

שלישית – חיבור לרגש וניסוחו
במשחקי מחשב אין עצב.
אין חמלה, אין אמפטיה, אין אהבה,
אין ייאוש, אין בושה, אין כמיהה.
יש פחד, תסכול ושמחת הניצחון.
חלקי המוח הרגשיים מצטמקים, נושרים,
ואלו שאחראיים על זיהוי הרגש וניסוחו
התרסקו על הרצפה בצלצול מצמרר.

בהעדר ספרים – האחריות עלינו:
"תגיד, ילדון: אתה יותר עצוב או יותר שמח?"
"אתה מרגיש כמו דובי או כמו נמר?"
"היום היה לי בלגן בבטן. גם פחדתי וגם קיוויתי".
"שמע קטע שאהבתי בספר הזה,
תגיד לי אם אתה מכיר את ההרגשה הזו".

רביעית – חשיבה עצמאית
אנחנו מוקפים באנשים שיודעים מה נכון:
הרבנים אומרים לנו מה נכון,
בבית הספר מלמדים אותנו מה נכון,
ובחדשות כמובן יודעים יותר טוב מכולם.
אני חכם, לכן אשתמש במלים שלהם,
והופ: איבדתי את המחשבה העצמאית שלי.

"ילד יקר שלי, מה אתה חושב?
לא, לא, לא מה הם אומרים.
מה אתה חושב? אתה, רק אתה".

אני מזהה מלים מושתלות,
מלים של מבוגרים, של מדיה,
ובועט אותן החוצה בבעיטה אדירה.
מה אתה חושב?
אני רוצה לשמוע אותך מנסח בעצמך
את המחשבות שלך,
רוצה לראות את גלגלי השיניים,
רוצה לראות אותך מסתבך בניסוח,
מייצר אותו ברגע זה, אותנטי.

זה לא טריויאלי:
נורא כיף לשמוע את הילד מתנסח במלים שלי,
אבל זו מלכודת שטנית. אל תיפלו!

חמישית – ייצור הצלחות
(הפוסט הזה נהיה ארוך מדי.
עוד על ייצור הצלחות
בקורס הורה נבוכים 2.0)

ובינתיים – הרבה הנאה עם הגורים שלכם בהרפתקה הזו.

שלכם,

עמוס.