רוב הילדים שאני מטפל בהם עברו מזמן את גיל 18.
חלקם הגדול עכשיו הורים בעצמם.
חלק קטן מהם אפילו מבוגרים ממני.
העובדה שאני מומחה בטיפול בילדים עוזרת לי מאד
אם אני מטפל בהם עשרים, ארבעים או ששים שנה
אחרי שאירעו הדברים שדורשים טיפול..
רק מי שיודע להקשיב לילדים
יודע לשמוע את הפגיעה במקום שמבוגרים לא רואים אותה.
אז מה?
למה זה מענין הורים?
מה אני לומד על גידול ילדים מטיפול במבוגרים?
טיפול במבוגרים מלמד אותי
איך מאורעות הילדות מעצבים את המבוגר.
כשאני מסתכל אחורה על הילדות אני רואה מה נשאר.
אני רואה מה נותן כוחות לחיים.
אני רואה איך קשר טוב עם אמא ועם אבא נשאר כמשאב לכל החיים.
אני רואה איך הוא בונה אישיות חזקה וגמישה,
כזו שיכולה לעמוד בקשיי החיים ולהישאר אופטימית.
אני רואה גם מה לוקח כוחות במהלך החיים.
אני רואה איך חוויות לא טובות בילדות
ממשיכות לגבות את מחירן גם עשרות שנים הלאה.
אני פוגש זכרונות שנשארים כמו תוכנות פתוחות
שממשיכות לגזול משאבי עיבוד,
בין אם במודע או ברקע.
אני פוגש זכרונות ממריבות של הורים,
מחרדות קיומיות גדולות של המשפחה,
מפרוצדורות רפואיות מפחידות,
מהגירה ומהגירה חזרה,
מתוקפנות של הורים,
מיחסים בעייתיים, מבתי ספר…
מה זה אומר לנו?
המסקנה לדעתי היא שאנחנו צריכים
קודם כל לזהות עם אילו מתנות
ועם אילו עומסים הילדים שלנו מסתובבים.
אנחנו צריכים, בעיניים פקוחות,
להזיז הצידה את מה שאנחנו חושבים
ולראות איך הילדים חווים את האירועים.
אנחנו חייבים לשים לב למצוקות של הילדים שלנו
ולא לחכות שהן תעלמנה מעצמן.
מסקנה נוספת:
גם לנו, ההורים, יש תוכנות פתוחות.
גם עלינו אירועי העבר משפיעים.
"תוכנה" שלא נסגרה עד היום לא תיסגר מעצמה,
והיא משפיעה מאד על ההורות שלנו.
מה עושים עם המצוקות האלה?
בואו נדבר!
בעתיד הקרוב אני מתכוון לכתוב ערכת עזרה ראשונה,
כזו שתעשה סדר:
למה לשים לב, מתי ולמי לפנות,
אילו מצוקות יש, מה עושים אתן.
עזרו לי לעזור! ספרו לי:
מה הייתם רוצים לדעת?
מה אתם חושבים שצריך להיות במדריך כזה?
אשמח לשאלות.
ובינתיים – קחו כמה דקות שקט עם הגוזלים שלכם.
