הילד החמוד שמולי הסתכל בי בעיניים נוצצות.
הוא המתין.
פצחתי את פי וקיללתי אותו קללות נמרצות, בהתלהבות.
לא נאלצתי להמתין לתגובתו: הוא נקרע מצחוק..
(אל תנסו את זה בבית! זה יותר מסובך מכפי שזה נראה).
ההליך הזה, המשוכלל והמדויק,
שאת סיומו תיארתי לכם,
נובע מהבנה עמוקה של מנגנוני התוקפנות והמותקפוּת בעולם המערבי.
מנגנונים שגורמים לסבל רב וקשה
במשפחות, בבתי ספר ובתוך הנפש.
בעולם המערבי אין תוקפנים כלל.
עובדה: תשאלו אותם!
בעולם המערבי אנשים לעולם אינם תוקפים.
זה לא יפה לתקוף. הם רק מתגוננים!
מי התחיל? במאה אחוז מהמקרים – האחר התחיל.
תיכף נדבר על לָמה אנשים מרגישים מותקפים,
אבל קודם נבדוק לְמה זה גורם.
מה קורה לאנשים כשהם מרגישים מותקפים?
הזיהוי שאני מותקף מקפיץ מנגנון הישרדותי עתיק.
המנגנון הזה משתכלל לו כבר כמה מאות מליוני שנים,
אבל הוא לא התעדכן לאחרונה:
הוא לא מבדיל בין סכנה פיסית לסכנה סימבולית,
והוא מגיב אותו דבר לאיום על הקיום שלי ולאיום על הערך שלי.
דין עלבון כדין סכין.
יש אנשים שעוברים מהגנה להתקפה במהירות האור.
זה האוטומט שלהם, מגיל צעיר.
הוא מרגיע אותם על ידי התקפה
עוד לפני שהספיקו להבחין שהם מותקפים.
יש אנשים שיוצאים להתקפה רק כשאין ברירה,
או שהם מתאפקים עד שהם מתפוצצים
(המורה: "אני לא מבינה מאיפה זה הגיע!")
(אמא: "פתאום הוא מתחצף אלי!").
למה אנשים מרגישים מותקפים?
הזיהוי של אלמנטים תוקפניים בסביבתי
הוא מנגנון אזעקה חשוב והכרחי.
אצל אנשים שגדלים בסביבה תוקפנית
המנגנון מתכיֵל על רמת רגישות גבוהה:
צריך רק צל של איום בכדי לגרום להם
להתקפל בפינה או לפרוץ להתקפה, או לקפוא במקום.
ביקורת היא התקפה.
(אין דבר כזה "ביקורת קונסטרוקטיבית, בונה".
זה שקר.
הסתכלו על הפנים שלו וראו
אם הוא מרגיש שהיא בונה אותו).
ביקורת על ילדים מביאה לכך
שהם יהיו כל החיים בעמדת מגננה מול ביקורות.
הם יהיו רגישים, דרוכים, יגיבו בתוקפנות.
זה יכול להיות גלוי
("הוא תוקפן, לא נעים להיות אתו")
או סמוי
(פגיעות פנימיות בלבד, אין סימנים כחולים).
הנזק יתבטא ביכולת האזנה לקויה, זוגיות בעייתית,
קושי להיות איכותי בעבודת צוות.
כדי לעמוד מול מישהו שהוא שונה ממך,
ויש לו את הקטעים משלו
(טראומות משלו, תסביכים וצרכים משלו)
אתה צריך חוסן בסיסי טוב,
את הידיעה שאתה שווה
גם כשמישהו חושב אחרת ממך,
ואפילו אם הוא קצת תוקפני
או קולני או איתן בדיעותיו,
או דעתן או חסר סבלנות.
ביקורת גם אינה יעילה.
הממצא המחקרי הכי ותיק בפסיכולוגיה הוא
שעונש פחות יעיל בהרבה מחיזוק,
וחווית הביקורת בפירוש עונה על הקריטריון של עונש.
מוח של יונקים (אנחנו) נותן עדיפות גדולה
לסיכון על פני שבח ועונג.
בגלל זה חייבים לשבח לפחות עשרים שניות ברצף – ובפומבי.
כרגיל: מה עושים?
התהליך שתיארתי בהתחלה הוא תהליך ריפוי
של ילד שגדל בסביבה מתקיפה.
הוא כולל תהליך הכנה עדין ומדויק
(כאן סיפרתי, כמובן, רק את הסיום)
ותפקידו הוא ליצור חיסון פעיל
מול סביבה מתקיפה.
מה עושים?
- ילדים, עד גיל 78, תמיד מותקפים.
הם אף פעם אינם מתקיפים.
אי לכך הפנִיה היעילה אליהם היא
דרך הפגיעוּת שלהם (שלנו).
"בוא, שב על ברכי, ותסביר לי מה קרה".
אם אתייחס לתוקפנות שלהם
(בביקורת, כמובן בביקורת)
אצור מצב שאתם מכירים היטב:
מעגל של תוקפנות שבו כולם מרגישים מותקפים.
כולם מרגישים מותקפים, וכולם צודקים
(בעיקר אני. הוא הרבה פחות). - אפס ביקורת בבית.
כפי שאני מלמד בקורסים שלי,
המהלך הזה, אם תבצעו אותו בהחלטיות,
יעשה מהפך מוחלט אצלכם בבית.
איך יודעים אם זו ביקורת?
שואלים את המבוקר.
הוא היחידי שיודע אם זו ביקורת.
אם יש לך ספק – שאל/י את עצמך אח"כ בשקט
מה הן באמת המוטיבציות שלך.
האם את/ה מרגיש/ה שכל כולך טוב לב,
או שיש כאן עצבנות ותחושת צדק?
בהצלחה!
בינתיים – מסאג' ברגליים!
לך, לילדים ולבן/בת הזוג.
