חינוך צריך להיות כבד, אפרורי ומייאש. לא ככה?

לפני כ-13 שנים העברתי סדנא אינטנסיבית של כמה ימים – בכתה ג'.
הכתה היתה בצרות מסיבות שונות,
והמורה ואני לקחנו על עצמנו לשנות את אופיה מקצה לקצה, והצלחנו!

הפעילות הלימודית הראשונה, דבר ראשון "על הבוקר", היתה:
"בואו נבדוק כמה ילדים יכולים לעמוד על שולחן אחד!".
מי חושב שהשתגעתי?

מה לא היה לנו כאן?

  • לא העברנו "חומר".
  • לא "הקנינו ערכים".
  • לא הרצינו.
  • לא חפרנו.
  • לא ניכרנו.
  • לא שיעממנו.
  • לא נתנו זמן להתנגדות.
  • לא נגררנו לדינמיקה של הכתה.
  • לא נפלנו לתוך תפקידים מקובעים ופרדיגמות עבשות.

מה כן היה לנו?

  • לקחנו יוזמה.
  • השתמשנו בכל חלקי המוח של התלמידים, כולל הרגש.
  • שברנו את קווי המלחמה בין ילדים למבוגרים.
  • יצרנו מוטיבציה מיידית.
  • היה ממש כיף. גם לי.
  • פתחנו דלת גדולה למשחק בחיזוקים.
    בהמשך הכתה תוגמלה עבור דברים שאנחנו קבענו,
    בעיקר עבור שיתופיות ותמיכה הדדית.
  • לקחנו סיכון, עבורם.
  • חשפנו את עצמנו כבני אדם.
  • יצרנו תקשורת אחרת.
  • פתחנו לעצמנו פתח לתקשר באופן אמיתי על הדברים החשובים באמת.
  • התקשורת נבעה מתוך המציאות, כפי שחווינו אותה יחד, ולא מתוך "מערך שיעור".

 תראו:

אני יכול להיות כבד ולשאת פה הרצאה כבדה ורצינית בזכות המשחקיות. אולי גם זה יבוא.

אבל בינתיים:

תבדקו בבקשה מתי בפעם האחרונה הכנסתם קצת שיגעון ופלפל
בתוך היומיום המציאותי שלכם עם הילדים.

תשאפו בבקשה להגיע לכך שזה יהיה ענין יומיומי.

המצב חמור – אבל בטח לא רציני!

תישארו אתי –  ואדאג להזריק לכם מדי פעם זריקות עידוד בכיוון.

עד אז – חנוכה שמח!

שלכם,

עמוס.