חינוך צריך להיות כבד, אפרורי ומייאש. לא ככה?
לפני כ-13 שנים העברתי סדנא אינטנסיבית של כמה ימים – בכתה ג'.
הכתה היתה בצרות מסיבות שונות,
והמורה ואני לקחנו על עצמנו לשנות את אופיה מקצה לקצה, והצלחנו!
הפעילות הלימודית הראשונה, דבר ראשון "על הבוקר", היתה:
"בואו נבדוק כמה ילדים יכולים לעמוד על שולחן אחד!".
מי חושב שהשתגעתי?
מה לא היה לנו כאן?
- לא העברנו "חומר".
- לא "הקנינו ערכים".
- לא הרצינו.
- לא חפרנו.
- לא ניכרנו.
- לא שיעממנו.
- לא נתנו זמן להתנגדות.
- לא נגררנו לדינמיקה של הכתה.
- לא נפלנו לתוך תפקידים מקובעים ופרדיגמות עבשות.
מה כן היה לנו?
- לקחנו יוזמה.
- השתמשנו בכל חלקי המוח של התלמידים, כולל הרגש.
- שברנו את קווי המלחמה בין ילדים למבוגרים.
- יצרנו מוטיבציה מיידית.
- היה ממש כיף. גם לי.
- פתחנו דלת גדולה למשחק בחיזוקים.
בהמשך הכתה תוגמלה עבור דברים שאנחנו קבענו,
בעיקר עבור שיתופיות ותמיכה הדדית. - לקחנו סיכון, עבורם.
- חשפנו את עצמנו כבני אדם.
- יצרנו תקשורת אחרת.
- פתחנו לעצמנו פתח לתקשר באופן אמיתי על הדברים החשובים באמת.
- התקשורת נבעה מתוך המציאות, כפי שחווינו אותה יחד, ולא מתוך "מערך שיעור".
תראו:
אני יכול להיות כבד ולשאת פה הרצאה כבדה ורצינית בזכות המשחקיות. אולי גם זה יבוא.
אבל בינתיים:
תבדקו בבקשה מתי בפעם האחרונה הכנסתם קצת שיגעון ופלפל
בתוך היומיום המציאותי שלכם עם הילדים.
תשאפו בבקשה להגיע לכך שזה יהיה ענין יומיומי.
המצב חמור – אבל בטח לא רציני!
תישארו אתי – ואדאג להזריק לכם מדי פעם זריקות עידוד בכיוון.
עד אז – חנוכה שמח!
שלכם,
עמוס.
