יום אחד, לפני כמה שנים, התייצבו בפתח הקליניקה אם וילד.
הם הגיעו בזמן לפגישה הראשונה, אבל ישבו בספסל ממול – והילד סירב להיכנס.
היום אני יכול להעריך שהוא חשב משהו כמו…
"כולם דפוקים מסביב ודווקא אותי שולחים לתיקון?"    צודק…
אבל אז, כמובן, לא היה לי מושג. לא הכרתי אותם.

מכיוון שכך – לא היה לי מושג מה לעשות, אז התיישבתי לידו.
יותר קל להיות נבוך בישיבה.

ואז זה קרה: מהמבטים של הילד ואמו הבנתי ששברתי את הציפיות שלהם.
הם כנראה ציפו שאעמוד מעליו ואשדל אותו, או אטיף לו, או אנזוף בו.

ואז קרו עוד שני דברים חשובים:
1 – חיכיתי קצת. לקחתי את הזמן, נתתי לעצמי להרגיש אותם ולהם להרגיש אותי.
2 – שאלתי "מה קורה?".

וכך לא עברו כמה דקות, והם נכנסו ביחד לחדר בשקט (היה חם בחוץ במסדרון),
והתחלנו חברות אמיצה וארוכה.