פעם בחודש אני חוזר משדרות בצהרים ולא בלילה.
אם אני יכול לגנוב כמה דקות אני מפנק את עצמי
בנסיעה דרך הכביש האחורי, הישן, המתפתל בין השדות.
בשבוע שעבר אני מוצא את עצמי נוסע צפונה מאחורי משאית.
זה נהדר, זה פוטר אותי מהקונפליקט בין המהירות ובין הנוף.
לפנָי, צמודה ממש למשאית, נוסעת הונדה שחורה ומבריקה,
אורות הבלם שלה נדלקים לסירוגין, ואני חושב על יקומים שונים.
נהג ההונדה ואני נוסעים ביחד באותה מהירות בדיוק,
במרחק של 60-70 מטר אחד מהשני,
ואנחנו ביקומים נפרדים.
נהג ההונדה לוחץ גז וברקס לסירוגין,
רואה לפניו קיר גדול ומכוער של משאית מעצבנת,
ומחכה שהיא תעלם כבר.
ואילו אני הייתי בטיול,
חוטף מבטים לעבר הגבעות הרכות של הנגב המערבי,
נהנה לפתוח חלון בעונה הכי יפה שלהן.
אותה מהירות בדיוק, מחוברים זה לזה,
במיקרו אקלים אחר.
למה מיקרו אקלים?
כי אין לי שליטה כמעט על כלום מסביבי:
לא על איכות הדרך, לא על המהירות, לא על הטמפרטורה.
אבל אני יכול לשלוט היטב על עצמי ועל מה שצמוד אלי.
זו הסיבה, אגב, לכך שאנחנו מתלבשים ובונים בתים:
מיקרו אקלים.
זה הזכיר לי מישהי שמוטרדת מאד מנסיבות חייה:
קשיי הפרנסה, העוני בשעות איכות עם הילדים.
אילו יכלה היתה עוסקת יותר באמנות.
אנחנו עובדים על זה, אבל אלו תהליכים ארוכים
עם רמת ודאות נמוכה.
זוכרים, "שליטה נמוכה"?
אז איך יוצרים "מיקרו אקלים"?
בינתיים, הצעתי לה, תנצלי את זה שמחר אין בית ספר.
היום בלילה, מאוחר, תפתחי חצובה, קנבס וצבעים
ותזמיני את הבת שלך ליצירה משותפת.
לא צריך בשביל זה כסף, רגולציה, הרגלים, הורים…
היופי בתרגיל הזה שהוא יוצר "a memorable moment",
רגע שנצרב בזיכרון.
רגע קסום כזה עם אמא יישאר אתה בזיכרון גם כשיהיו לה נכדים,
והכח שלו הוא כמו טיפת פיגמנט בצבע:
הוא צובע את המציאות והזיכרון בעצמה רבה.
נכון שיהיה נהדר אם זה יהפוך להרגל
ויהיו לה מאתיים רגעים כאלה,
אבל בואו נהיה ריאליים: הסיכוי לא גבוה.
אם אחכה עד שיהיו תנאים לפיתוח הרגל
כולנו נזדקן וזה לא יקרה,
אבל שום דבר באמת לא מונע ממני
ליצור רגע אחד כזה.
אם משתמשים בצורת המחשבה והפעולה הזו
(לנעוץ סיכות של משמעות בצורת רגעים מדויקים)
אפשר לשפר את איכות החיים, הזמן והַקֶּשר במידה רבה.
אני לא צריך להיות אמיד בכדי ליצור תחושה של פינוק –
אני צריך בעיקר תזמונים טובים ותחושה טובה של המפונק.
אני לא צריך חוגים יקרים בכדי לשפר את היכולות המוחיות של הילדים –
אני צריך בעיקר לזהות את הרגע שבו נפתחות דלתות התפיסה שלהם.
אני יכול ליצור עוד ועוד רגעי קסם של מגע בין העיניים,
הומור, הבנה, אינטימיות.
כל רגע כזה מחליף "גבולות" ארורים ומשמעת כוזבת
בבניית תחושת עצמי אצל הילדים שלי.
שימו לב – את הדובדבן שמרתי לסוף:
בכל פעם שאני מצליח לבודד את האקלים החיצוני,
להשתיק את הרעים מהטלוויזיה,
את הלחצים, הרעש הויזואלי או הפנימי,
ויוצר שניה של חיים כמו שאני רוצה –
אני מלמד את הילדים שלי איך עושים זאת נכון.
את היכולת הזו הם יקחו איתם הלאה,
ישפרו מאד את החיים שלהם, שלכם,
של הנכדים והנינים.
ובינתיים – תעשו "דווקא" לשיגרה וללחצים
ותתבעו לעצמכם רגע קטן עם הגוזלים.
