ילד חמוד יושב לו לבדו בחדרו. כיף לו.
רק הוא והמחשב. שקט..
אמא לא דואגת. היא רואה שהמצלמה כבויה.
הוא ילד.. רק משחק.

היא לא רואה את המטריקס.
היא לא רואה את אלפי המבוגרים הנחושים,
בעלי המשכורות הגבוהות, מתגנבים אליו בחשאי.
הם סוגרים עליו, מסתובבים סביבו, לומדים אותו.
<את חושבת שזו מטפורה. זו לא.>
מחלקות שלמות עוסקות בזה.
מחלקות שמלמדות עיצוב משחקי מחשב,
מסלול לימודים רציני. 

הם קוראים לו:
בוא, תהרוג מישהו! זה כיף!
בוא, בוא! אתה לא צריך לחשוב, להסביר..
אתה לא צריך להתמודד עם החיים האמיתיים.

כמו הסירנות שאת שירתן הקסומה שמעו הימאים היוניים
(הויליות, במקרה של הארי פוטר) –
הן קוראות לך:
אתה לא צריך להזיע, להחשף לשמש, להסתכן.
יש לך כמה חיים שאתה רוצה!
אין מחירים לשום דבר!
תרגיש מבוגר: תהרוג בכיף, תרויח המון כסף!
זה לא כיף להיות ילד, בוא תהיה מבוגר!
קח רובה, דבר במכשיר קשר,
תנהג באיזה רכב שאתה רוצה,
תבנה איזה עולם שאתה רוצה
(בתנאי שאתה קונה את הרכיבים מאתנו).

אם לא תצליח – תתחיל מייד מההתחלה,
אף אחד לא יכעס עליך,
אף אחד לא מבקר אותך,
אף אחד לא רוצה ממך כלום,
אף אחד לא נעלב,
ממילא לאף אחד אין רגשות!

כרטיסי המסך היום הם יותר רציניים מהמעבדים,
והורים שופכים חצי מהמחיר של טלפון כדי שהרזולוציה של המשחק תהיה כה טובה שהילד לא ישים לב שהוא משחק (סליחה, שמשחקים בו).

מחוץ למטריקס גוגל מעודדת פיתוח ושיווק גיימינג על כל הפלטפורמות שלה.
סנפצ'ט עוזרת לה לפרסם. הן מפעילות מחלקות של בקרה, משוב וניתוח נתונים.
חברות הסלולר מתחרות על קצב גלישה כדי שיוכלו לשחק בילד ללא שיחוש בהפרעות כל שהן. חברות הסרטים יוצרות שיתופי פעולה עם חברות המשחקים כדי שהילד לא ירגיש כשהן מעבירות אותו מאחת לשניה.
רק בארץ מעל מאה וחמישים חברות, חלק מהן מעסיקות מאות עובדים. אנשי סאונד, עיצוב ומחשבים.

בוא, ילד חמוד… קח סוכריה מזָר! תעשה שיא קילים!
כבר לא צריך לעסוק בשיעורי בית, באחים מעצבנים,
בדרישות של ההורים, בספקות עצמיים. שקט…
לא שומעים כלום מחוץ למשחק.
אין יותר בעיות חברתיות, בדידות.
לא אכפת לי שההורים עובדים עד מאוחר וחוזרים עצבניים.
אני מסודר. קיבלתי את המנה שלי. 

בוא, ילד חמוד… <צחוק מרושע..>
ניקח אותך לנסיעה חדשה! ההרחבה למשחק תיכף יוצאת!
הנסיעה הכי כיפית שיש!
לא צריך לחכות עד שמגיעים!
<אמנם לא תוכל להציץ הצידה, לעצור או לרדת, חתכנו את הברקסים…>
אם תעצור להרהר – מישהו יהרוג אותך!
אתה תפסיד 37 חיים!! תרד 14 רמות!
החברים ימשיכו בלעדיך!
הם לא יאהבו אותך יותר! אף פעם בחיים!

חברות המשחקים במצב לא קל. כדי שיוכלו להמשיך לשחק בילדים הן חייבות כל הזמן להגדיל את המינונים, וזה יקר. הן חייבות לעשות את המשחקים מציאותיים יותר ויותר, חיים יותר (בקרוב נעבור לגמרי למציאות מדומה), להכניס את העכברים (סליחה, סליחה! הילדים החמודים!!) לתוך מערכת מדויקת של תגמולים ועונשים, וכמובן לנקות לגמרי את האפשרויות לעצור או לצאת מהפלטפורמה.

לראיה, הנה התעתיק המלא של תדריך שהעבירו בכינוס גדול לפני פרויקט לכידה גדול. הייתי שם ואני מדווח. הדובר הוא ג.ו., איש מרשים. המקום הוא מרכז הארץ, ממש יומיים לפני המבצע.

"…חברים, חברים, שקט! שימו לב! אם לא תצליחו – הקרבן יימלט והחברה שלנו תיסגר. אין לכם ביטחון תעסוקתי, חברים, זה היי-טק. אתם רוצים עבודה מאורגנת – לכו לעבוד בעיריה.

זה מה שהולך להיות: מחלקה א' – אתם מחלקת החוד, אתם פורצים לאונה הקדמית במוח של הילד ומנטרלים אותה. האונה הקדמית היא האחראית לשליטה וויסות הדחפים, ולכן הפעילות שלכם קריטית בהמשך המבצע. ברגע שתנטרלו את מרכז השליטה והבקרה שלו הוא לא יוכל יותר להתנגד לנו. התהליכים הפיזיולוגים שתראו הם

לקריאת המשך התדריך לחצו מטה. ממש כדאי, כי הפרטים חשובים

התרחבות האישונים והאצת הנשימה.

מחלקה ב' – אתם סוגרים את כל החלונות של המוח! לא שומעים כלום ולא רואים כלום מחוץ למשחק. לא שומעים את המחשבות שלך, אין לך יותר זכרונות, הם נמחקו. אין רגשות, רק ההתנשמות המהירה של כלבלב שלשונו בחוץ, מחפש אחרי הפיתיון הבא בשרשרת קרומי הלחם, או יותר נכון שרשרת אוכל הזבל, הסוכר וצבע המאכל. 

מחלקה שלש – אתם אחראים על כך שהאוביקט נשאר כל הזמן במסלול. אתם אחראים שהוא רוב הזמן יצליח, ולתת לו כל הזמן מחמאות ופרסים. אל תדאגו, הוא לא יקלוט כלום, הוא כבר מסומם. מדי פעם תדאגו לכך שהוא לא יצליח, ותעשו לו פדיחה קטנה. לא יותר מדי, שלא יברח.  אתם צריכים לנקות לו את המסלול, כך שלא יעסוק בשום דבר חוץ מאשר התקדמות. תשמרו על אסתטיקה נמוכה, שפה פשוטה, חזרתית, ויצרים פרימיטיביים – הישרדות ורכוש. למסלולי טקטיקה תקראו "משחקי אסטרטגיה". אנחנו לא רוצים שהוא יפעיל מוסר או מרכזים מוחיים של הרהור, משמעות, חשיבה רוחבית, מודעות – אנחנו עלולים להפסיד אחוז משמעותי מהקורבנות שלנו. אל תדאגו – זה עבד לכל הדיקטטורות בהיסטוריה, זה יעבוד גם לנו.

חברים, שימו לב! אנחנו צריכים שכל המחלקות תהיינה מתואמות! אל תתנו לו להשתעמם לרגע!

שימו לב שכל המשחקים וכל ה"שלבים" במשחקים צריכים להראות דומים זה לזה. אנחנו רוצים שהוא יאבד את תחושת המקום והזמן, שלא יהיה לו מושג כמה זמן אנחנו כבר משחקים בו, לא לתת לו בשום אופן זמן לעצור ולחשוב, צריך לסגור את כל פתחי המילוט..

מאד חשוב שהוא יעדיף אותנו על פני כל דבר אחר: מרגע זה הוא צריך להעדיף אותנו על פני המשפחה שלו, על פני עצמו. נכון לכרגע המשפחה שלו לא מסוגלת לספק לו את אותו ריגוש שאנחנו מסוגלים לספק לו, וקריטי שכך זה יישאר. 

מחלקה ארבע – התפקיד שלכם קל יחסית, שיחקתם אותה. אתם אחראים לזהות קורבנות קלים. תתפסו אותם הכי מוקדם שאפשר. ההורים יעזרו לכם בזה, הם אוהבים לעזור לנו ולחבר את הילדים מוקדם ככל האפשר למסכים. מחלקת ה-fake news שלנו עשתה כבר עבודה נהדרת, והצליחה למכור להם את הרעיון שלתת לנו לשחק בילדים שלהם משפר את החינוך שלהם ואת המוכנות שלהם לעתיד. הצלחנו (זה עלה לנו הרבה כסף) להסתיר את ההבנה שכיבוי רוב המוח גורם נזקים ארוכי טווח.

כמובן שאם תתפסו את הילדים ברגעים לא טובים, בתקופות לא טובות ובמצבים מוחלשים – העבודה תהיה הרבה הרבה יותר קלה. מי שיש לו בעיות מצפון בקשר לזה – שילך לעבוד בעיריה.

מחלקה חמש – אתם הרֶתֶק. אתם נותנים לנו חיפוי סביבתי. התפקיד שלכם הוא לבודד את ההורים. כמו להקת לביאות או זאבים שרוצה לצוד גור של גנו או אנטילופות, אנחנו רוצים לבודד את הגור מהעדר. תדאגו שהשפה שאתם משתמשים בה תהיה לא מובנת להורים, ושההורים ירגישו שלא כיף להם להיות עם הילד ולדבר אתו כשאנחנו משחקים בו. 

שימו לב! עדיף לנו כמובן שהילד יאבד בהדרגה כמה שיותר חלקי אישיות. הם ממילא מיותרים לנו ומפריעים לנו, ועולים לנו זמן וכסף. אנחנו צריכים יעילות, וקורבנות צייתניים. יש לנו עדרים גדולים לנהל, ואנחנו עובדים בשביל השורה התחתונה של המשקיעים שלנו. 

אי לכך מחלקה שש דואגת להסיר בחשאי תפקודי מוח שונים. כל מה שצורך אנרגיה מיותרת – שילך. מתחילים בהסרת מלים. בנים בעיקר, זה חשוב, צריכים לאבד בהדרגה את יכולת הדיבור שלהם. שימו אטב על העורק שמוביל למרכזי הדיבור באונה השמאלית. תשאירו להם מעט מלים, לא מסובכות. שנו להם את ההגדרות, כך שלא יוכלו לדבר הרבה מלים בבת אחת. 

נסו להפחית להם בהדרגה מיומנויות מוטוריות, קואורדינציה, הנאה מתנועה. כך יישארו יותר זמן ליד המסך, ויהיו זמינים לתפעול. חשוב גם שלא ירגישו נוח בחברת בנות, כי בנות רוצות לדבר. הבנות רוצות לשחק בהם בעצמן, ואז אנחנו לא נוכל לשחק בהם."

היי, אני במלכודת הדבש..
מלכודת הקופים, מתפלש בסוכר ממכר..
אני כל הזמן מתקדם, עברתי כבר 247 שלבים..
לצאת? לא, המשחק נורא יכעס עלי.
זה יהיה נורא, אני לא יכול אפילו לחשוב על זה.
כל הגוף שלי יכאב!
תהינה לי רעידות, העיניים תהינה לא מפוקסות,
פתאום תהיה לי התקפה של עצב..

חס וחלילה!
אם אמא תקרא לי החוצה – אצטרך להתגונן ולהתקיף אותה!
וחוץ מזה – אני תותח!
אם אצא – מה כבר יש לי לעשות?