משהו לא הסתדר לי.
כשהייתי קטן יצא לי מדי פעם לשמוע בחדשות
"שועלים פרצו ללול ושש מאות תרנגולות מתו".
איך זה יכול להיות? מה, השועלים פתחו מפעל?

כשהגעתי לעבוד בלול בשדה בוקר
שהיה בה אז גם דיר
וזאבים אמיתיים הסתובבו סביבו,
הסבירו לי, וגם ראיתי:

כשהתרנגולות נבהלות – הן בורחות,
רצות אל הרשת, נתקעות בה,
הלהקה נערמת לפעמים עד לגובה מטר,
וצריך מהר להכנס לתוך הערימה ולזרוק אותן החוצה.
הן הורגות את עצמן, השועל לא רלוונטי.  

כבשים, תרנגולות, איך זה קשור אלינו?
אתם יושבים באולם צפוף, כיסאות עץ.
פורצת אש באולם. הלב יורד לתחתונים.
מה עושים? לאן רצים?
מה עושים? מקשיבים לאבא.

אבי, שהיה כלכלן, לימד אותי להקשיב לנתונים.
בואו נראה – מה קרה כאן?
איך יודעים ש"פרצה" אש?
האם ראיתם אותה או רק שמעתם מישהו צועק?

בואו נראה נתונים, ונסנן מלים מבהילות:
אש לא "פורצת".
היא נדלקת, בדרך כלל ממוקד קטן.
האם ראיתם אותה? איפה היא?
קרובה או רחוקה? גדולה או קטנה?
מה הקצב שלה?
מה הפער בין הצעקה ובין האש?

מה צריך לעשות אדם כשצועקים "אש"?
מה צריך ללמד ילדים?
ילדים צריך לתרגל במצבי חירום,
לתרגל הרבה פעמים בשבוע:
במצבי חירום הפעולה המיידית והדחופה שאתה עושה
היא לסגור את הטלביזיה ולפתוח את הראש.

נכון, הפעולה הזו תגזול ממך מייד
את חיקו החמים של הקונצנזוס,
אבל היא עשויה להציל את חייך,
את פרנסתך, שפיותך ומשפחתך.

לרוץ לכיוון האש זה ממש קשה!
לפני כמה חודשים ליוויתי גיבורה,
ילדה בכתה ז' (שזה בעצמו מצב לא פשוט).
כתתה התעמרה באכזריות,
פעם במורה ופעם בתלמיד,
והילדה התייצבה מולם, התעמתה ולא נסוגה.

ליוויתי אותה כמו שאני מלווה לוחמי חי"ר וסיירות:
הערכתי, אפילו הערצתי, חיזקתי,
בדקנו אופציות, משאבים וסכנות.

קשה, לא קל, אבל חשוב:
מחקרים בסיסיים בפסיכולוגיה חברתית
מראים איזה כוח עצום יש לדעת יחיד.
כשקבוצה חושבת ומדברת בקול אחיד
הראשון בקבוצה שמעז להשמיע קול אחר
מייצר שינוי דרמטי:
לא משנה מהם היחסים המספריים בין הצדדים –
בבת אחת "קול אחד" הפך ל"שני קולות".

אני קורא לזה "הציווי המוסרי על שם ASH"
(החוקר שיצק את יסודות התחום)
כי אם נפל בגורלך להיות זה שחושב אחרת
התפקיד שלך הוא עצום בכוחו וחשיבותו.
הקבוצה צריכה אותך
ואין לך זכות לשתוק.

זה לא תיאורטי: זה קרה לי עכשיו!

בחודשים האחרונים מצאתי עצמי בדעת מיעוט,
והמצב הזה הכניס אותי למצוקה.
יותר מזה: מצד אחד יש לי ספקות בעצמי ובידע שלי,
ומצד שני אני לא ילד, ויש לי אחריות.

הרגשתי על בשרי את הכאב הפיסי:
האם אני רשאי לחשוב אחרת?
ליקטתי בשקדנות התבטאויות של מומחים,
כאלה שחשבו כמוני.
הייתי זקוק להם כאוויר לנשימה

התחושה הזו, בזמן שכל הלהקה שלך פונה בחדות ימינה ואתה פונה שמאלה,
היא תחושה של מצוקה.
זו מצוקה גופנית עזה,
וכל אדם וכל ילד
חייב לחוות אותה לפחות פעם אחת.

אם אתה לא חש מצוקה בעצמך
המפגש עם עיני האנשים יעורר אותה.
קדושה וטומאה, פטריוטיות, תבונה ונימוס,
"היגיון בריא" ולחץ חברתי –
בכל תרבות נושא אחר יהיה רגיש יותר.

פעם היו סוקלים את החריגים.
היום הם זוכים במבט מזלזל ממגישת חדשות יפה
(בורה, צדקנית, היסטרית, אבל חזקה ויפה).

קשה, אבל ככה מתקדמים:
המדע, המנוע העיקרי של הידע האנושי,
מתקדם בקפיצות.
חיידקים, קוואנטים, מחשב אישי וריפוי בדיבור –
הגיעו מאנשים שהלכו הפוך מהמקובל.
אם אנחנו רוצים להרחיב את הפוטנציאל של הילדים
אנחנו חייבים ללמד אותם לאתגר את ההיגיון המקובל.

האם הוא באמת הגיוני?
תמיד יש הסבר חלופי,
תמיד יש דרך נוספת,
תמיד יש רמה נוספת של הבנה,
ורק נשימה עמוקה, חיוך ושחרור
יביאו אותנו לשם.

לסיכום:
איך מגדלים ילדים עם יושר אינטלקטואלי ואחריות חברתית?
בעיקר דרך שלווה וראש פתוח במצבי לחץ.
הדבר הראשון שילד קטן עושה במצב לחץ
הוא להרים את העיניים ולבדוק
מה הוא רואה בעיניים של אבא ואמא.

אנחנו רוצים שהוא יראה שם
הורים מעורבים, אכפתיים,
וגם חזקים, שקטים, עם זיק של הומור.

הוא יבין שהעולם יציב,
שיש לנו תפקיד בתוכו,
וטוב שכך.

חיבוק לילדים,
עמוס.