ערב אחד ישבתי על ספסל ליד מגרש כדורסל.
הסתכלתי על ילד כבן 6-7, ששיחק לבד וניסה לקלוע לסל.
האמא ישבה בצד עם אחותו הקטנה.
הבן: "אמא, נכון שאני אלוף בשביל מתחיל?"
האם עושה תנועה לא ברורה, מין "תרגיע..".
הבן מתכווץ קצת. אמא מצלמת אותו בטלפון. מבקשת שייתן קצת לאחותו לשחק.
הבן לא מוותר על החיזוק שהוא כל כך צריך. אמא מתקמצנת במתן חיזוקים.
הבן: "מה, אסור לי להחמיא לעצמי"?
<ואני משלים בראשי: "…אם את כל כך מתקשה לפרגן לי">
אמא: "אבל אל תגזים".
הבן עוזב את המגרש לשתות, ואני רואה שגופו שפוף והוא מכווץ כולו.
אני מתכווץ אתו.
והאמא? אולי כשהיא רואה אותו חמוץ היא חושבת "איזה קמצן, מתקשה לתת לאחותו".
היא לא חושבת איך הוא הגיע למצב שהוא נלחם על כל קמצוץ של תחושה טובה.
כשהוא חולף על פני אני לוחש לו… "היית אלוף!".
לתדהמתי אני רואה את גופו מתיישר, ותוך שני צעדים הוא מדלג למגרש, ורץ לשחק עם אחותו.
