בתכנית ההכשרה של פסיכולוגים (שלשמחתנו ולצערנו לא נגמרת לעולם)
יש נושא שחוזר שוב ושוב. הוא נחשב לנושא למתקדמים,
ונולד בתקופות המאוחרות יותר של יצירת התרבות הטיפולית.
האתגר הגדול שהוא מציב הוא:
איך לא לדעת!
איך לא להשלים משפטים של אחרים,
איך לא להתיימר "להבין" את המטופל,
בטח לא להתיימר להבין אותו יותר טוב מעצמו;
איך לא להגיע למסקנות מהר מדי, לא לעסוק בדיאגנוזות.
למה?
כי ברגע שאתה מבין, בעצם שאתה "מבין" (לכאורה, במרכאות),
אתה מפסיק ללמוד, מפסיק באמת להקשיב.
תחשבו על חבר שלכם שכל הזמן מרצה לכם.
איזה הרגשה הוא יוצר אצלכם?
הוא אולי מעניין בהתחלה, אם יש לכם מזל,
אבל די במהירות הוא נותן תחושה מעייפת.
הוא עלול אפילו ליצור תחושה שהוא חכם ואתם לא.
תחשבו לעומת זאת על חבר שלא מדבר הרבה,
ובעיקר מתעניין בכם: ביכולות שלכם, בהרפתקאות שלכם,
בתובנות שלכם.
כזה שגורם לכם להרגיש חכמים, מעניינים,
חופשיים לנסח את דעתכם ולהתלבט.
הנוכחות של איזה משני החברים מעודדת אתכם יותר לצמיחה אישית?
כך יוצא שהרבה פעמים בטיפול, בעיקר עם ילדים, אני די טמבל.
יש המון דברים שאני לא מבין, וצריך להסביר לי;
אני לא כל כך מכיר את העולם, וצריך לתאר לי;
צריך להסביר לי את החוקים של המשחקים,
ולכן לא נורא בכלל אם הילד ממציא חוקים חדשים.
אין לי מטרות, ולכן כל מה שהילד יעשה בחדר הוא נהדר.
ממש פו הדוב.
מה זה אומר לנו בתור הורים?
אותו דבר, כמובן:
"אבא, כמה קילומטר יש עד הירח?" – "הוא באמת יפה, בואי נצייר אותו".
"אמא, איך מציירים כבשה?" – "בוא ננסה, תראה לי איך התחלת..".
זה אומר שאני כמעט לא עונה על שאלות,
שאני לא דוחף ידע אלא תחת איום של אקדח לרקה.
אני רק מתעניין ומשתעשע:
מה זה? למה זה ככה? מה חשבת?
התוצאה היא קצת פרדוקסאלית:
הילדים ש"נמנע מהם ידע" (לכאורה)
הופכים להיות יצרני ידע וצרכנים נלהבים של ידע.
הרחבה על המיומנויות האלה ותרגילים נוספים –
בקורס שלי "הורה נבוכים" ובספר שלי על פיתוח המוח של הילדים,
אבל על כך בפעם אחרת.
