רופא השיניים שלי היה באמת מדור אחר.
הוא למד בביירות לפני הקמת המדינה,
שיחק טניס עם רבין,
עקר שיניים בנגב הנצור ליד כיס פלוג'ה.
אבל הוא המשיך להתעדכן…

יום אחד, לפני כעשרים שנה, עדכן אותי
שפקולטות לרפואת שיניים ברחבי העולם נסגרות.
למה? או! זה מענין:
מסתבר שרפואת השיניים, עם האידיאולוגיה המניעתית שלה, הצליחה!
הרפואה המשַמרת, הבדיקות התקופתיות,
גרמו לכך שאנשים פחות ופחות מגיעים למצבים מורכבים.
(זה דומה, להבנתי, למצב של אחיות בתי הספר).

איך זה קשור לפסיכולוגיה של ילדים?
קשור! בטח קשור!
נכון, זה נראה מאד שונה:

כאב שיניים הוא ברור, המיקום שלו ברור, הוא "אובייקטיבי".
הוא לא ניתן לפיתרון עצמי,
ולא מאיים על הדימוי העצמי שלי כהורה.
כאב לב, או חרדה, או בדידות או חוסר אונים
הם "סובייקטיביים", ניתנים להכחשה,
לא ניתנים לסגירה בשתי פגישות (כולל שיננית)
ואולי לא כיף להתעסק אתם.

אבל גם הם, אם לא יטופלו, יגדלו ויכאבו יותר ויותר.

כמו שמחליפים צמיג כשהוא מתייבש קצת
ולא מחכים שהוא יתפוצץ באמצע הירידה מירושלים,
כמו שטפטוף של ברז מניע לפעולה
לפני שחס וחלילה יגרום נזק, כי ברזים לא מסתדרים מעצמם,
כמו שמינוס בבנק צריך לסגור מהר לפני שהוא שולח גרורות,
כך צריך לטפל באי נחת בלימודים,
במצוקה חברתית, באווירה לא נעימה בבית,
בתחושה של כעס, בילד שחרד אפילו קצת
(הוא הרבה יותר חרד מכפי שנראה לכם, שימו לב).

תראו, יש אלף סיבות טובות לא לטפל עכשיו.
אתם באמת נורא עסוקים.
יותר מזה – אתם מאד עמוסים, הראש מלא.
שייקח אחריות הילד, הוא כבר גדול, כמעט בן שש.
היא תתבגר, תבין, זה רק גיל ההתבגרות (היא בת 9).
נחכה קצת (ועוד קצת), זה יסתדר.

אבל החיים בנויים מלולאות.
לחץ גורם להימנעות שגורמת לפגיעה בדימוי העצמי
שגורמת לחרדה שגורמת לפגיעה כוללת.
קוראים לזה ריבית דריבית.
רגיעה גורמת לתקשורת טובה שגורמת להצלחה חברתית
שגורמת לדימוי עצמי חיובי שגורם לביטחון.
קוראים לזה ריבית ידידותית…

מה עושים?
אפשר לחכות קצת, לראות אם דברים מסתדרים.
סמנו ביומן בדיקה בעוד שבועיים שלושה,
בינתיים נסו לשפר תקשורת בבית.
בתום המועד ישיבת בדיקה;
אל תאשרו לעצמכם עוד דחיה.
אם את/ה לא סומך/ת על עצמך – תאם/י עם השותף/ה.
אם השותף/ה לא שותף/ה –
זו כבר סיבה לעצור רגע, לעשות עבודה יסודית,
כי אתם בדרך לבלגן.
בהזדמנות הראשונה שמשהו ישתבש
המצב יתפוצץ ולא יסדר את עצמו.

פסיכולוגיה זה לא שיניים.
למשפחה עם חוסן נפשי יש יכולת להבריא את עצמה,
אבל לא תמיד.
אם עוצרים ומתמקדים בפיתרון משותף
יש סיכוי טוב לשיפור,
ואם לא מצליחים, חבל על הזמן והסבל, צריך לטפל.

יאללה, בואו נתחיל לסגור פקולטות לפסיכולוגיה:
ננקה את כל הטראומות,
נאתר ונאבחן את כל הכשלים,
נסדר את היחסים במשפחות,
נלמד את כולם הורות מעולה,
נבנה נכון את היסודות הרגשיים של הילדים
ונוכל לעבור לפעילות משַמרת,
לבדיקות תקופתיות, טיפול מונע.

ובינתיים,
הציצו נא בעיניים של הגורים שלכם.
ספרו לי מה אתם רואים.
שלכם,
עמוס.