תעלה את הפחד, אמרתי לילדון.

הורים יקרים,

אני רוצה לנסות היום לשבור קצת דרכי הסתכלות וכיוונים.

אני רוצה להראות איך היפוך כיוון

עוזר לי לפעמים להגיע למחוז חפצי

יותר מאשר "ללכת עם הראש בקיר".

תעלה את הפחד, אמרתי לילדון.

אמא והוא הסתכלו עלי בחוסר אמון:

הרי באנו לכאן כדי לחסל את הפחד, לא?

הרבה פעמים בחיים אנחנו נתקעים.

זה קורה כאשר שני כוחות שווים בעצמתם

מושכים לכיוונים מנוגדים.

לדוגמא – אם אני רוצה מאד להוריד את החרדה,

אבל היא לא רוצה ללכת – נתקעתי.

הפיתרון של "לנסות יותר חזק" עובד לעתים,

אבל בדרך כלל הוא מעורר עליית מדרגה גם בצד שמנגד.

"תעשה שיעורים" מעורר התנגדות מובנת.

"ת ע ש ה  ש י ע ו ר י ם ! ! ! " מעורר התנגדות גדולה יותר.

"קני לי ארטיק" עשוי לעורר התנגדות.

" א נ י   ח י י ב   א ו פ נ י י ם   ח ש מ ל י י ם   ע כ ש י ו ! ! !"

יעורר התנגדות עצבנית.

במקרה של הילדון שעליו סיפרתי בהתחלה –

זה היה אחרי שישבנו ביחד והורדנו בהדרגה את הפחד.

מסיבות שונות חשבתי שהוא לא בשל לוותר לגמרי על הפחד;

כשתצא מכאן, אמרתי, תעלה בחזרה את הפחד.

מה הרווחנו?

קודם כל ניערנו וזיעזענו את התקיעוּת,

שיבשנו את התמונה של מאמץ גדול בכיוון אחד.

כי האויב שלנו אינו הפחד, אלא ההיתקעות בו.

זה הופך למשחק, זה מסקרן,

פתאום השליטה עוברת לידי,

היא כבר לא של מפלצת הפחד.

גם המסר הבלתי מילולי הוא מסר בטוח יותר,

רווי באמון:

"אני סומך עליך, אתה כבר מיומן, קטן עליך..".

מה עוד הרווחנו?

קודם כל ניסינו כיוון מחשבה חדש ומאוד מפתיע:

במקום להמשיך להילחם בפחד,

הלכנו איתו והגברנו אותו.

בנוסף גילינו שבעצם אפשר לשלוט בפחד:

אם מישהו יכול להעלות באופן יזום את הפחד שלו,

פתאום זה נהיה הגיוני שאפשר גם להוריד אותו.

כל התהליך הופך למשחק, הסקרנות עולה,

והשליטה חוזרת לידיים שלנו. הפחד איבד את הכלי הכי חזק שלו!

במקרה אחר, לפני כמה שנים, ילד נאלץ לעבור כתה,

וביה"ס התייעץ אתי איך להקל עליו את המעבר.

"בקשו ממנו להחליט באיזה יום הוא עובר", אמרתי,

והענין הפעוט הזה לכאורה יצר הבדל משמעותי

בתחושה של כולם: גם של הילד וגם של המורות.

שברנו את התחושה שהוא "מוגלה" לכתה אחרת,

שהוא מטולטל חסר שליטה על גורלו.

דוגמא מאד מוכרת מסבירה

איך מלמדים אנשים לחוצים להרפות את הגוף.

מסתבר שמי שלחוץ ואינו מכיר טכניקות הרפיה

מתקשה מאד לשים לב לכיווץ הגוף,

ובלתי סביר עבורו ואפילו מעצבן לנסות להרפות.

מה הפיתרון?

"תכווץ חזק!", אומרים לו. "עוד יותר!".

האיש המכוּוָץ מכַוֵוץ עוד יותר, עד שהוא מתעייף,

ואז, כשהוא עוזב בלית ברירה, הוא מגלה מה זה להרפות.

סיכום מס' 1:

הדברים לפעמים חמוּרים – אבל רצינות לא תמיד יעילה.

סיכום מס' 2:

גמישות ואמון יותר כיפיים ממוסר והרצאות.

סיכום מס' 3:

כשמרעננים שגרת מחשבה – הפוטנציאל המוחי עולה!